מכס / מס קניה
בית משפט השלום בתל אביב קיבל את עמדתו של יבואן שתבע החזר מס קניה ששולם עבור טובין שלא הגיעו לישראל.
סיפור המקרה:
יבואן - חברת תכשיטי ג`י בי ("היבואן") ייבא בסוף שנת 1997, במשלוח אווירי, חבילה ובה היו אמורים להיות תכשיטי זהב ושעוני יד בערך כספי של 111,024 פרנק שוייצרי. היבואן הפיק רשימון יבוא, שילם מס קניה בסכום של כ - 26,000 ש"ח, והוציא את הטובין מכספת ממ"ן למכון התקנים.
עם פתיחת החבילה במכון התקנים התברר ליבואן כי אין במשלוח תכשיטים ושעונים אלא קטלוגים ומגזינים זרים אשר הוכנסו כדי שהחבילה תראה כחבילה השוקלת את משקל הטובין שדווח עליהם.
היבואן הגיש תלונה במשטרת ישראל, דרש וקיבל מהספק בחו"ל את השבת הכספים ששולמו, ופנה לרשות המכס (בית המכס נתב"ג) להשבת מס הקניה ששולם.
עמדת רשות המכס:
רשות המכס סירבה להשיב ליבואן את מסי הקניה. לטענת רשות המכס, היבואן אינו עומד בתנאי סעיף 150 לפקודת המכס, הקובע כך:
המנהל רשאי להחזיר מכס או לוותר על תשלומו, כולו או מקצתו, באחת מאלה:
(1) הטובין אבדו, הושמדו, ניזוקו או נעזבו לרשות המכס, בין בעודם בפיקוחה ובין לפני כן; ובלבד שלא תוגש תביעה להחזרה או לויתור אחרי שסולקו הטובין מפיקוח רשות המכס.
(2) הטובין סולקו מפיקוח רשות המכס ותוך ששה חודשים לאחר סילוקם נתגלו בהם אי-התאמה לתנאי המכר או ליקוי, שהיו קיימים בהם בשעת סילוקם; ובלבד שהתביעה על החזרה או ויתור הוגשה מיד לאחר הגילוי האמור והוכח להנחת דעתו של גובה המכס כי לא היה בטובין כל שימוש בישראל, או אם היה שימוש, לא היה זה אלא השימוש שגרם לגילוי אי-התאמתם לתנאי המכר או לגילוי ליקוי שהיה קיים בהם בשעת סילוקם ואילולא אותו שימוש לא היו אי ההתאמה או הליקוי ניתנים לגילוי".
רשות המכס טענה כי סעיף קטן (1) אינו חל, שכן התביעה הוגשה לאחר שהטובין שוחררו מפיקוח רשות המכס.
רשות המכס גם טענה שסעיף קטן (2) אינו חל, שכן דובר בענייננו בגניבה או אבדן ולא באי התאמה או ליקוי.
רשות המכס העלתה גם את החשד שהיבואן ביצע מעשה תרמית לצורך הוצאת כספים מרשות המכס.
פסק הדין
בית משפט השלום בתל אביב (השופט מנחם קליין) קיבל את עמדת היבואן, תוך שדחה את טענות רשות המכס אחת לאחת:
ראשית, בית המשפט קבע כי סעיף קטן (1) חל, שכן המטען הוצא כשהוא סגור ובאריזתו המקורית מפיקוח רשות המכס, ונפתח לראשונה במכון התקנים, בהתאם לנהלי רשות המכס. בית המשפט ציין כי הרוב המוחלט של רשימוני היבוא מקבלים התרה אוטומטית ואינם נבדקים פיזית בעודם אצל רשות המכס. בנסיבות אלו קבע בית המשפט כי יש לראות את התביעה כאילו הוגשה בעת שהטובין היו בפיקוח רשות המכס, וכי הטענה שהועלה על ידי רשות המכס הינה בלתי סבירה ומתעלמת בחוסר תום לב מנהלי השחרור המקובלים.
שנית, בית המשפט קבע כי סעיף קטן (2) חל גם הוא, שכן החלפת השעונים במגזינים מהווה בוודאי ליקוי ואי התאמה, התביעה הוגשה מיד, תוך שלא נעשה כל שימוש בטובין.
שלישית, בית המשפט דחה בחריפות את טענת התרמית שהועלתה על ידי רשות המכס. בית המשפט האמין ליבואן וקבע כי מדובר בחברה מכובדת וותיקה עם נפח פעילות גדול. בית המשפט קיבל את עמדת היבואן שהליקוי התגלה לראשונה במכון התקנים ושלא היתה כל "קומבינה" מצד היבואן.
תוספות ופרשנויות:
1. עד כאן, סקירה "יבישה" של פסק הדין. למעשה, בית המשפט מותח ביקורת חסרת תקדים על התנהגות המדינה. לא בכל יום אנו נתקלים בפסק דין הקובע כי טענת המדינה מקוממת, מלווה בחוסר תום לב, ואין בה הגיון. נדיר גם למצוא פסקי דין בהם נאמר כי קבלת פרשנות המדינה "היתה מחטיאה את תפקידו של שופט במדינה דמוקרטית".
2. בית המשפט דחה בצורה ברורה את טענת המדינה כאילו היבואן ביצע מעשה תרמית. בית המשפט קבע כי לצורך הוכחת תרמית נדרשת מידה מוגברת של ראיות, שכן מדובר בייחוס של התנהגות פלילית של ממש. בית המשפט קבע כי לא הובא בדל ראיה על ידי המדינה, ולהיפך, האמין ליבואן שפעל באופן הגון. בית המשפט קבע, בצדק רב, שצד הטוען שהצד השני רמאי חייב להוכיח זאת בצורה משכנעת, ואין זה משנה אם מי שמעלה את הטענה הוא רשות ממשלתית.
3. בית המשפט לא הסכים להגיע לתוצאה אבסורדית לפיה המס יושאר בידי רשות המכס, רק בגלל שהתביעה הוגשה לאחר שחרור הטובין, ולצורך כך פירש את לשון החוק באופן ליברלי. לימינו של בית המשפט עמדו שתי קביעותיו - האחת, שהליקוי התגלה במכון התקנים, עת נפתח המשלוח לראשונה, והשניה, שרובם המכריע המשלוחים כלל אינם נבדקים פיזית בעודם בפיקוח רשות המכס. אין ספק שבית המשפט הונע ע"י שיקולי צדק והגינות, וזעק את זעקת היבואן והאזרח:
"לא אוכל לסיים פסק דין זה מבלי לציין את תחושתי כי אזרחים ובעלי עסקים במדינת ישראל מתמודדים יום יום עם טלטלות השוק, מיתון, שביתות, נזקי אינתיפאדה, מצב מלחמה וכו`, אך מובן הוא כי יצפו לשלם מס הכנסה על הכנסה שהשיגו, מע"מ בגין שירותים ומוצרים שצרכו ומכס בגין טובין שייבאו לארץ. כפי שאין זה הוגן לדרוש מאזרח תשלום מס הכנסה על הכנסה שלא היתה לו, אין כל הגיון לדרוש מכס בגין טובין שלא קיבל מחו"ל. כל פרשנות אחרת לס` 150 לפק` המכס היתה מחטיאה את תפקידו של שופט במדינה דמוקרטית כפי שהדברים הובאו בפתיח פסק דין זה".
4. חובתה של רשות המכס לגבות מס אמת, ובמילוי תפקיד זה היא ממלאת שליחות חשובה ביותר, עבור כלל אזרחי המדינה. אין ספק שרשות המכס נתקלת בעבודתה ברמאים "אמיתיים" אשר מטרתם להתחמק מתשלום מס כדין, חושפת אותם, וגובה את המס. מטבע הדברים מפתחת הרשות חשדנות בענין זה. ואולם, וכפי שאנו, כמייצגי יבואנים, חוזרים וטוענים בפני רשות המכס, לא כולם רמאים. בית המשפט רב את ריבו ודן את דינו של אותו יבואן שידע שהוא דובר אמת ולא הסכים לוותר על אמת זאת.
5. ואולי בכלל אשם בכך החוק? פקודת המכס (לרבות תוכנו של סעיף 150 הנ"ל) היא דבר חקיקה מנדטורי, משנות העשרים של המאה הקודמת, שחוקק הנציב העליון הבריטי לנתיניו בפלסטינה ארץ ישראל. זו לא הפעם הראשונה שלשון הפקודה (כמו חברתה המנדטורית הצעירה ממנה בעשור - פקודת היבוא והיצוא) - יוצרת עיוותים. האם לא הגיע הזמן לשינוי?
6. לאור תוצאות פרשנותו לסעיף 150, ציין בית המשפט כי אין הוא רואה צורך לבחון האם קיימת ליבואן הזכות להשבת הכספים מכח סעיף 6 לחוק מסים עקיפים. נראה לנו שבענין זה היה היבואן מצליח בנקל. סעיף 29.206 לתאמ"ו (תדריך אגף המכס ומע"מ) קובע מפורשות:
"חסרו טובין במשלוח והוכח שהחוסר נובע מאי שליחתם ע"י הספק בגלל טעות, אין לראות בכך "אי התאמה לתנאי המכר" כמשמעות סעיף 150(2) לפקודת המכס. תביעות להחזר מכס לגבי חוסר כאמור הן בגדר חוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר) תשכ"ח-1968".
ואם כך הם הדברים, אז יש לשאול - למה מלכתחילה לא הוחזר המס ליבואן? מדוע היה צריך להגיע לבית המשפט עם הענין הזה?
ת.א. 220153/02 (בית משפט השלום ת"א), תכשיטי ג`י. בי תעשיות 1993 בע"מ נ` מדינת ישראל, פסק דין מיום 26.10.04
